ARD -RADIO - BEST MUSIC EVER - CLIPS AND STORIES: The Beatles -10 - The End - 1969 - ARD

היום , יום שני , י"ג אדר א' , התשע"ט, 18.2.19

קישור לקליפ: The Beatles - The End

The Beatles

🎴🎵🎶🎷🎸🎹🎺🎻🎴🎵🎶🎷🎸🎹🎸🎹

היי משפחה, חברות וחברים מקסימים 💜💋💛💋💖

מסיבת הרוק הענקית שלנו מגיעה היום לסיומה , מה לעשות שכל דבר טוב מגיע מתישהו לסיומו , אך לא להתייאש , אני מבטיח שיהיו עם מסיבות רוק נוספות אצלי בבלוג , וכמובן עם שירים נהדרים אחרים. אז בחרתי לנו כדי להיפרד ממסיבת הרוק שלנו את להקת הביטלס הענקיים :

בשירם - הסוף - מאלבומם האחרון אייבי רואד

משנת 1969 , אל תטעו לרגע , אייבי רואד הוקלט אחרי , אלבומם - שיהיה - אע"פ ש - Let It Be יצא לאור בשנת 1970, ו Abbey Road - ב - 1969.

קמצוצון מידע על השיר האדיר הזה : הסוף - 1969:

“הסוף” של הביטלס, שבזמן העבודה נקרא פשוט Ending, כי נועד לסוף המחרוזת, הוא שיר מיוחד מאוד: הוא מכיל את סולו התופים היחיד של רינגו בביטלס ואת הפעם היחידה שג’ון, פול וג’ורג’ ניגנו סולו גיטרה באותו שיר. רינגו לא רצה בכלל לנגן סולו תופים ולא היה פשוט לשכנע אותו לעשות זאת. פול נזכר בראיון מ-1988 שרינגו שנא סולו תופים כמו שאר חברי הלהקה: “כשהוא הצטרף לביטלס שאלנו אותו ‘ומה אתה חושב על סולו תופים’? הוא ענה ‘אני שונא אותם!’. אנחנו צעקנו ‘מעולה! אנחנו אוהבים אותך!’. אז זה מעולם לא נעשה לפני המחרוזת. אני שאלתי ‘המ, מה אתה אומר על סולו קטן?’, הוא הפך מצוברח ולא רצה לעשות את זה, אבל עם קצת שכנוע ורכות הוא הסכים לבסוף.”

רינגו סיפר: “קטעי סולו מעולם לא עניינו אותי. קטע הסולו הזה הוא היחיד שעשיתי… אני הייתי נגד זה: ‘אני לא רוצה לעשות שום סולו מחורבן!’. ג’ורג’ מרטין שכנע אותי… בכל מקרה, עשיתי את זה וסיימתי עם זה”.
גם ג’ף אמריק נזכר: “מה שתמיד שעשע אותי הוא כמות השכנועים שהיה צריך לבצע כדי שרינגו ינגן את הסולו. בדרך כלל צריך לנסות ולשכנע מתופפים לוותר על הסולו! (צוחק). הוא לא רצה לעשות את זה, אבל כולם אמרו לו “לא, לא, זה יהיה נפלא!, אז הוא נכנע. אני חושב שפול עזר לו עם רעיונות, אבל זה נפלא. אני תמיד רוצה לשמוע עוד – זה עד כדי כך טוב. זה כל כך מוסיקלי, לא סתם עוד מתופף שמשתולל”.
אחרי הסולו המפורסם, פול השאיר קטע ארוך כדי להשלים, כפי שעשו עם החלק האמצעי של A Day In The Life.
אחרי דיונים רבים, ג’ורג’ הציע למלא אותו עם סולו גיטרה. ג’ף אמריק מספר שג’ון ענה חצי בצחוק: ‘כן, אבל הפעם אתה צריך לתת לי לנגן אותו’. כולם צחקו, כולל ג’ון. אבל ג’ון התקדם עם הרעיון והציע: ‘למה שלא כולנו ננגן את הסולו?’

פול אימץ את הרעיון באופן מידי והציע שהם ינגנו את הסולו בהקלטה חיה. ג’ון אהב את הרעיון. לג’ורג’ לקח קצת יותר זמן לאמץ אותו, אבל הוא הסכים בסופו של דבר. פול הודיע שהוא מעוניין להתחיל את הסולו, כיוון שזה שיר שלו. ג’ון אמר שהוא מעדיף לסיים כי יש לו רעיון מצוין למה לנגן שם. לג’ורג’ לא נותרה הרבה בחירה.

הוסכם שכל אחד, בסדר שהוחלט עליו, ינגן 2 תיבות – תחילה פול, אחר כך ג’ורג’ ולבסוף ג’ון. לתדהמת כולם הם הקליטו את זה בטייק אחד. פול וג’ון ניגנו על גיטרות אפיפון קזינו, וג’ורג’ על הגיבסון לס פול שלו.

ג’ף אמריק מספר בראיון מ-2014 ב-Musicradar:
“הרעיון של סולואי הגיטרה היה ספונטני וכולם אמרו – בהחלט. טוב, חוץ מג’ורג’, שחשש קצת בתחילה. אבל הוא ראה כמה ג’ון ופול התרגשו אז הוא הלך עם זה. למען האמת, אני חושב שהם אהבו את הרעיון של לנגן ביחד, לא כדי לנסות ולהיות טובים יותר מהשני, אלא כדי להגיע לחיבור מוסיקלי אמיתי. יוקו התכוונה להיכנס לאולפן עם ג’ון, זה התרחש דרך קבע בשלב הזה, אבל הוא אמר לה:’ לא, לא עכשיו. תני לי פשוט לעשות את זה. זה ייקח רק רגע’. זה הפתיע אותי מאוד. אולי הוא הרגיש שהוא חוזר לשורשים עם הבנים. מי יודע?
הסדר היה פול ראשון, ג’ורג’ אחר כך ואז ג’ון. הם עברו על הרעיונות שלהם כמה פעמים ולפני שהיית מוכן הם כבר היו מוכנים להקלטה. האמפליפיירים שלהם היו מחוברים יחד והקלטנו אותם בטייק אחד.
אפשר היה ממש לראות את ההנאה על הפנים שלהם בזמן שהם ניגנו. זה היה כאילו הם היו שוב בני נוער. טייק אחד היה כל מה שהם היו צריכים. הטלפתיה המוסיקלית ביניהם הייתה מדהימה.”

בספרו כתב: “עבורי, ההקלטה הזו הייתה ללא ספק הפסגה של קיץ 1969, ולהאזין לסולו הגיטרות הזה מעולם לא הפסיק להעלות חיוך על פני.”

פול הסביר את המילים שכתב לסוף השיר: “רציתי לסיים את זה עם שתי שורות מתחרזות (Couplet) אז הלכתי בדרכו של ה-Bard וכתבתי שתי שורות מתחרזות.”

בארדס, על פי ויקיפדיה, היו בתרבות הגאלית והבריטית מספרי סיפורים, חורזי חרוזים ומלחינים מקצועיים שהועסקו על ידי פטרון. תפקידם היה לרומם את אבות הפטרון או את פעילויות הפטרון עצמו. עם הזמן המונח השתנה והחל מתייחס לכותבים מפורסמים הדוגמה הבולטת (ומי שמקרטני ככל הנראה כיוון אליו) היא שייקספיר, הידוע בכינויו The Bard Of Avon.

האם פול ראה בעצמו כמי שהוטל עליו לסכם את כל העשייה של הביטלס במילים האלה?

And In The End, The Love You Take
Is Equal To The Love You Make.

סביר להניח שכן. גם לנון וגם הריסון כבר היו בראשם מחוץ לביטלס. מקרטני היה היוצר היחיד בביטלס שבאמת רצה עד הסוף שהלהקה תצליח להמשיך יחד. זה גם משפט שכל כך הולם אותו.

אפילו לנון לא יכול היה להישאר אדיש למשפט הזה, ובראיון לפלייבוי ב-1980 אמר: “שורה מאוד קוסמית ופילוסופית. מה שמוכיח שוב שאם הוא רוצה, הוא מסוגל לחשוב”. אין כמו מחמאות מלנון.

אז קבלו במחיאות כפיים סוערות את

שיר מס' 10 - הביטלס - הסוף - 1969

וכפי שהבטחתי מסיבת הרוק תמה אך לא הושלמה .

🎴🎵🎶🎷🎸🎹🎺🎻🎴🎵🎶🎷🎸🎹🎸🎹